וואו איזה יום היה! אבל שנייה על התיקים של האוסטרים, ולא רק התיקים. נראה שהם תמיד מתוקתקים - התיקים בדרך כלל של דויטר, ארוזים בדיוק כמה שצריך, לא נפוח מדי ולא מידלדל, בלי בקבוקים בצדדים, סווטשרטים קשורים למעלה, או סתם לכלוך, כמו שלנו.. ואותו דבר הבגדים (בגדי טיול) - תמיד במידה, נקי - גם כשאנחנו יודעים שהם אחרי כמה ימי טיול לא קלים (המשפחה עם הילדה). זה מקסים בעיניי.
היום בבוקר הבננו שהאיש הוא לא מרקוס, אלא אבא של מרקוס. הייתה א' בוקר חמודה מאוד, שכללה גם חטיפי אנרגיה ופירות לדרך. נפרדנו מהמשפחה עם הילדה ויצאנו. עדיין לא היינו בטוחים שאנחנו עושים היום 18 ק"מ ועוד מספיקים להגיע למינכן, אבל אחרי שאבא של מרקוס אמר שזה בסה"כ 5 שעות, וראינו עם הקצת אינטרנט שהשגנו, שיש אפשרות לצאת באמצע, היינו יותר מעודדים.
אז מתחילים בירידה ארוכה, ומשם עליה בעמק. לא היה ברור בדיוק איפה השביל, אבל הסתדרנו. עננים ושמש לסירוגין, ונוף שהולך ונפתח - היה נפלא. ואז עולים. כמו שכבר ראינו העצים מתמעטים, ויש יותר שיחים ופרחים, ולפי הקור של המים בבקבוקים, ממש קר.
זה נשמע אולי משעמם - מטפסים ומטפסים, ולמעלה יש צלב - אבל זה לא. מה שהיה במיוחד מעניין הוא הטיפוס לפיסגה שאינני זוכר עכשיו את שמה, אבל גבוהה ותלולה, עם דרדרות וקצת הליכה על סלעים. היה מאתגר, ולפרקים מפחיד.
השם של ההר, מסתבר, הוא פלסנברג, או בלסנברג. עכשיו אנחנו במינכן, כן - הספקנו ואפילו סיימנו מוקדם. כשהתחלנו ללכת ראינו שחלק גדול של המסלול היום הוא על דרכי עפר (לא העליות הקשות לפסגות…), אז מספיקים הרבה מרחק. אז בלי לרוץ ובלי לוותר על הפסקות, הספקנו את כל המסלול עד פינאג. נראה לי שהדבר הכי מוזר היום היה הברד שתפס אותנו על אחת הפסגות. לאורך העלייה רואים את העננים מנסים לעלות ולא מצליחים, ואז פתאום הם מצליחים ויורד ברד. ואנחנו עם חולצות קצרות, מהחום של המאמץ… אז לבשנו מעילי סערה וכיסינו את התיקים, רק בשביל לגלות אחרי עשר דקות שהברד פסק.. הוא בא עוד קצת, אבל בסה"כ היה יבש. אבל אם הברד / גשם היה יורד כשהיינו בעלייה הקשה, זה היה מאוד מבאס. כל הזמן חשבנו על המשפחה, שבטח הלכה כשעה מאחורינו - מה איתם? אבל הגשם הרציני היחיד היה באוטובוס מפינאג לבריקסלג. איזה כיף. אם רק היה רכבל שיורד לפינאג במקום כמה קילומטרים של שבירת ברכיים, זה היה מושלם.
---------------
אז כתבתי על היום, שהלכנו מבוקהאקר לפינאג, ועל אתמול, מקופשטיין לבוקהאקר, ועל שלשום, מפנסיון מאייר לקופשטיין. במבט לאחור, היומיים הראשונים היו כמו משחק ביחס למה שבא אחר כך.
בסוף היום הראשון, כשהגענו למאייר וקיבלנו את ה-גארדן האוס, זה נראה היה נחמד. טוב. עכשיו אנסה לישון קצת לשם שינוי.
היום בבוקר הבננו שהאיש הוא לא מרקוס, אלא אבא של מרקוס. הייתה א' בוקר חמודה מאוד, שכללה גם חטיפי אנרגיה ופירות לדרך. נפרדנו מהמשפחה עם הילדה ויצאנו. עדיין לא היינו בטוחים שאנחנו עושים היום 18 ק"מ ועוד מספיקים להגיע למינכן, אבל אחרי שאבא של מרקוס אמר שזה בסה"כ 5 שעות, וראינו עם הקצת אינטרנט שהשגנו, שיש אפשרות לצאת באמצע, היינו יותר מעודדים.
אז מתחילים בירידה ארוכה, ומשם עליה בעמק. לא היה ברור בדיוק איפה השביל, אבל הסתדרנו. עננים ושמש לסירוגין, ונוף שהולך ונפתח - היה נפלא. ואז עולים. כמו שכבר ראינו העצים מתמעטים, ויש יותר שיחים ופרחים, ולפי הקור של המים בבקבוקים, ממש קר.
זה נשמע אולי משעמם - מטפסים ומטפסים, ולמעלה יש צלב - אבל זה לא. מה שהיה במיוחד מעניין הוא הטיפוס לפיסגה שאינני זוכר עכשיו את שמה, אבל גבוהה ותלולה, עם דרדרות וקצת הליכה על סלעים. היה מאתגר, ולפרקים מפחיד.
השם של ההר, מסתבר, הוא פלסנברג, או בלסנברג. עכשיו אנחנו במינכן, כן - הספקנו ואפילו סיימנו מוקדם. כשהתחלנו ללכת ראינו שחלק גדול של המסלול היום הוא על דרכי עפר (לא העליות הקשות לפסגות…), אז מספיקים הרבה מרחק. אז בלי לרוץ ובלי לוותר על הפסקות, הספקנו את כל המסלול עד פינאג. נראה לי שהדבר הכי מוזר היום היה הברד שתפס אותנו על אחת הפסגות. לאורך העלייה רואים את העננים מנסים לעלות ולא מצליחים, ואז פתאום הם מצליחים ויורד ברד. ואנחנו עם חולצות קצרות, מהחום של המאמץ… אז לבשנו מעילי סערה וכיסינו את התיקים, רק בשביל לגלות אחרי עשר דקות שהברד פסק.. הוא בא עוד קצת, אבל בסה"כ היה יבש. אבל אם הברד / גשם היה יורד כשהיינו בעלייה הקשה, זה היה מאוד מבאס. כל הזמן חשבנו על המשפחה, שבטח הלכה כשעה מאחורינו - מה איתם? אבל הגשם הרציני היחיד היה באוטובוס מפינאג לבריקסלג. איזה כיף. אם רק היה רכבל שיורד לפינאג במקום כמה קילומטרים של שבירת ברכיים, זה היה מושלם.
---------------
אז כתבתי על היום, שהלכנו מבוקהאקר לפינאג, ועל אתמול, מקופשטיין לבוקהאקר, ועל שלשום, מפנסיון מאייר לקופשטיין. במבט לאחור, היומיים הראשונים היו כמו משחק ביחס למה שבא אחר כך.
בסוף היום הראשון, כשהגענו למאייר וקיבלנו את ה-גארדן האוס, זה נראה היה נחמד. טוב. עכשיו אנסה לישון קצת לשם שינוי.
