הגענו לנתבג (יאאיי) אחרי נסיעה מרתקת בקו 45 משהו… ומיד לאחר מכן הלכנו לאיבוד באזורי הצ'ק אין, ירדנו מפלס, עלינו מפלס, בקיצור בסוף שאלנו פקיד רנדומלי שענה לנו איפה הדלפקים של לופטהנזה (כמובן שזה היה צמוד לאיפה שנכנסו ממנו, חוק מרפי מישהו?)
הפקדנו את התיקים אחרי שנשבענו שארזנו לבד, וכמובן שאף אחד לא נתן לנו משהו להעביר (מישהו בכלל עונה כן בשאלה הזאת? איך זה ייראה? נתנו לך משהו להעביר? כן, פצצת אטום ורובה צלפים. אוקי נראלי בסדר אתה יכול להמשיך) המשכנו לתור לצ'ק אין, מיד היה אפשר לראות מי גרמני אותנטי ומי ישראלי מניאק שמנסה לעקוף. (ניסינו להראות הכי גרמנים שאפשר) עברנו את כל הביקורת דרכונים וזה אבל זה לא מעניין…
בקיצור, הגענו לדיוטי פרי (עכשיו תדמיינו שמתנגן אצלי בראש סאונד כזה של אלוהים) מיד בדקנו את רשימת הדברים שאנחנו רוצים לקנות: מקרר, שלט לאקסבוקס, סכין גילוח, מסטיקים וחגורת כסף. כמובן שהתחלנו בדברים החשובים באמת, מקרר ושלט. נכנסו בביטחון לאלמ דיוטי פרי. הדבר הראשון שראינו היה שאין מקררים. התאכזבנו מאוד ופנינו למקור האושר הידוע: קניות. חיפשנו שלט לאקסבוקס, אבל גם את זה לא היה מהסוג שרצינו, מדוכאים ומושפלים עזבנו את אלמ. עברנו לפריט הבא ברשימה: סכין גילוח, אחרי חיפושים רבים ראינו שבכל נתב"ג אין אף סכין גילוח שלא עולה סכום תלת ספרתי של שקלים, התאכזבנו אפילו יותר ועברנו לחגורת הכסף, חיפשנו במספר חנויות ונחשו מה? (אם נחשתם שלא היה, צדקתם! חמש נקודות בשבילכם) גם את זה לא היה, כדי להרגיש טוב החלטנו לקנות את הפריט האחרון, ולא סתם, קנינו חבילת מסטיקים אחרי שערכנו סקר שוק מקיף.
החלטנו ללכת לשער העלייה למטוס, ראינו שיש טלוויזיה שמראה משחקי מונדיאל ומיד נעמדנו להסתכל (ברזיל ניצחה 2:0 למעוניינים) ראינו את הישראלי הממוצע כשהודיעו ברמקול על קריאה אחרונה (וסופית) לטיסה כלשהי, ושמענו מישהו אומר משהו כמו מה זה קריאה אחרונה?! שיחכו עד סוף המשחק. היה גם אבא שאומר לילד שלו שהמטוס לא ייצא בלעדיו ואפשר לראות עד סוף המשחק (זה היה בערך בדקה ה-70).
הפקדנו את התיקים אחרי שנשבענו שארזנו לבד, וכמובן שאף אחד לא נתן לנו משהו להעביר (מישהו בכלל עונה כן בשאלה הזאת? איך זה ייראה? נתנו לך משהו להעביר? כן, פצצת אטום ורובה צלפים. אוקי נראלי בסדר אתה יכול להמשיך) המשכנו לתור לצ'ק אין, מיד היה אפשר לראות מי גרמני אותנטי ומי ישראלי מניאק שמנסה לעקוף. (ניסינו להראות הכי גרמנים שאפשר) עברנו את כל הביקורת דרכונים וזה אבל זה לא מעניין…
בקיצור, הגענו לדיוטי פרי (עכשיו תדמיינו שמתנגן אצלי בראש סאונד כזה של אלוהים) מיד בדקנו את רשימת הדברים שאנחנו רוצים לקנות: מקרר, שלט לאקסבוקס, סכין גילוח, מסטיקים וחגורת כסף. כמובן שהתחלנו בדברים החשובים באמת, מקרר ושלט. נכנסו בביטחון לאלמ דיוטי פרי. הדבר הראשון שראינו היה שאין מקררים. התאכזבנו מאוד ופנינו למקור האושר הידוע: קניות. חיפשנו שלט לאקסבוקס, אבל גם את זה לא היה מהסוג שרצינו, מדוכאים ומושפלים עזבנו את אלמ. עברנו לפריט הבא ברשימה: סכין גילוח, אחרי חיפושים רבים ראינו שבכל נתב"ג אין אף סכין גילוח שלא עולה סכום תלת ספרתי של שקלים, התאכזבנו אפילו יותר ועברנו לחגורת הכסף, חיפשנו במספר חנויות ונחשו מה? (אם נחשתם שלא היה, צדקתם! חמש נקודות בשבילכם) גם את זה לא היה, כדי להרגיש טוב החלטנו לקנות את הפריט האחרון, ולא סתם, קנינו חבילת מסטיקים אחרי שערכנו סקר שוק מקיף.
החלטנו ללכת לשער העלייה למטוס, ראינו שיש טלוויזיה שמראה משחקי מונדיאל ומיד נעמדנו להסתכל (ברזיל ניצחה 2:0 למעוניינים) ראינו את הישראלי הממוצע כשהודיעו ברמקול על קריאה אחרונה (וסופית) לטיסה כלשהי, ושמענו מישהו אומר משהו כמו מה זה קריאה אחרונה?! שיחכו עד סוף המשחק. היה גם אבא שאומר לילד שלו שהמטוס לא ייצא בלעדיו ואפשר לראות עד סוף המשחק (זה היה בערך בדקה ה-70).
אחר כך עלינו למטוס (מאוד התרשמנו מהצוות הגרמני) והתיישבנו במקומות שלנו. הטיסה הייתה, איך לומר, טיסה. האוכל היה ממש טוב יחסית למטוסים, והדיילות הגרמניות הראו אכפתיות מרשימה. הטייס הגרמני הנחית את המטוס במינכן בצורה חלקה יותר מטוסיק של תינוק, ואחרי זה יצאנו לשדה.
צריך לציין ששדה התעופה של מינכן יותר דומה למבוך מוצלח במיוחד מאשר לשדה תעופה, עד הביקורת דרכונים הכל בסדר, אבל משם, להבין איפה אתה נמצא זה יותר קשה מלהנחית מטוס. לא רק זה אלא גם שבגלל שהלכנו מהר יחסית, כל שאר האנשים עקבו אחרינו, אז לא רק שלא ידענו לאן אנחנו הולכים, הובלנו גם עשרות אנשים תמימים אל הלא נודע. בסוף הבנו שצריך לרדת במעלית לקומה אחד (שלט, גרמנים, שמעתם על ההמצאה הזאת מתישהו?) ואז לקחת רכבת (כן כן בתוך השדה יש רכבת) אחרי שיצאנו מהרכבת זה היה נראה כאילו הגרמני שאחראי על השילוט לקה בפיצול אישיות קשה, היו שלטים קדימה ואחורה ושמאלה וימינה (וכל זה לאותו מסוע מזוודות כן?). בסוף, אחרי ניסיונות כושלים רבים. הגענו למסוע, כשהגענו למסוע המזוודות כמובן שהתיקים שלנו (יחד אם פחות או יותר כל התיקים) כבר היו על המסוע. לקחנו את התיקים ויצאנו לתחנת הרכבת שבשדה.
הגענו לתחנה ואחרי שלא בדיוק הבנו איך קונים כרטיסים (בדרך עזר לנו בחור ספק נחמד ספק נוכל קריפי) פספסנו את הרכבת בשניות בודדות, מיד גייסנו את עזרתו של גוגל ומצאנו מסלול חלופי למלון, נסענו מהשדה לתחנה המרכזית ברכבת חדשה ומגניבה, יחד עם אנשים נחמדים מאוד. ומהתחנה המרכזית נסענו ברכבת שהייתה נחשבת חדשה בשנות העשרים של המאה הקודמת, כל רגע היה נראה כאילו חלק כלשהו ברכבת עומד ליפול, ואנחנו יחד איתו. בסוף הגענו לתחנת הרכבת שליד המלון, וברור שיצאנו מהיציאה שהייתה הכי רחוקה מהמלון (שוב, מרפי מישהו?) לא נורא, הלכנו איזה עשר דקות ברגל, ואחרי זה הגענו למלון. האיש בקבלה היה חברותי למדי, והוא הוביל אותנו לחדר קטן (מאוד קטן) וחביב. אחרי מקלחות מהירות ואכילת אוריאו הלכנו לישון.
צריך לציין ששדה התעופה של מינכן יותר דומה למבוך מוצלח במיוחד מאשר לשדה תעופה, עד הביקורת דרכונים הכל בסדר, אבל משם, להבין איפה אתה נמצא זה יותר קשה מלהנחית מטוס. לא רק זה אלא גם שבגלל שהלכנו מהר יחסית, כל שאר האנשים עקבו אחרינו, אז לא רק שלא ידענו לאן אנחנו הולכים, הובלנו גם עשרות אנשים תמימים אל הלא נודע. בסוף הבנו שצריך לרדת במעלית לקומה אחד (שלט, גרמנים, שמעתם על ההמצאה הזאת מתישהו?) ואז לקחת רכבת (כן כן בתוך השדה יש רכבת) אחרי שיצאנו מהרכבת זה היה נראה כאילו הגרמני שאחראי על השילוט לקה בפיצול אישיות קשה, היו שלטים קדימה ואחורה ושמאלה וימינה (וכל זה לאותו מסוע מזוודות כן?). בסוף, אחרי ניסיונות כושלים רבים. הגענו למסוע, כשהגענו למסוע המזוודות כמובן שהתיקים שלנו (יחד אם פחות או יותר כל התיקים) כבר היו על המסוע. לקחנו את התיקים ויצאנו לתחנת הרכבת שבשדה.
הגענו לתחנה ואחרי שלא בדיוק הבנו איך קונים כרטיסים (בדרך עזר לנו בחור ספק נחמד ספק נוכל קריפי) פספסנו את הרכבת בשניות בודדות, מיד גייסנו את עזרתו של גוגל ומצאנו מסלול חלופי למלון, נסענו מהשדה לתחנה המרכזית ברכבת חדשה ומגניבה, יחד עם אנשים נחמדים מאוד. ומהתחנה המרכזית נסענו ברכבת שהייתה נחשבת חדשה בשנות העשרים של המאה הקודמת, כל רגע היה נראה כאילו חלק כלשהו ברכבת עומד ליפול, ואנחנו יחד איתו. בסוף הגענו לתחנת הרכבת שליד המלון, וברור שיצאנו מהיציאה שהייתה הכי רחוקה מהמלון (שוב, מרפי מישהו?) לא נורא, הלכנו איזה עשר דקות ברגל, ואחרי זה הגענו למלון. האיש בקבלה היה חברותי למדי, והוא הוביל אותנו לחדר קטן (מאוד קטן) וחביב. אחרי מקלחות מהירות ואכילת אוריאו הלכנו לישון.
