היום הגענו למקום מוזר, שלא לומר הזוי. בבוקר, לקחנו רכבת מהחלק הגרמני של קופשטיין, לתחילת שלב 4. שנייה, בלילה ישנתי (אבא) לא משהו, כרגיל, וכשקמנו בשבע כבר הייתי בעצם כמעט ארוז. לא משנה, כרמי בכל מקרה סיים לארוז לפני… ירדנו לארוחת בוקר, שהייתה פשוטה אך כיפית, וההיילייט בה היה, אממ.. ובכן - לא ממש היה.. יצאנו ממלון "צור פוסט" לרכבת (15 מטר), נסענו לקופשטיין, ושם החלפנו לרכבת ל… תכף כרמי חוזר מהמקלחת והוא יזכור. שם התחלנו ללכת, יחד עם שני הורים וילדה בת כ-8. האם היא הלכה את אותו מסלול כמונו? נראה שלא, אבל אולי…
אוקיי, כרמי חזר, וגם הוא נאלץ לבדוק בטלפון - התחלו היום מ-לאנגן קאמפפן…
בכל מקרה, התחלנו במגמת עליה. עכשיו אני הולך להתקלח. אוקיי, אז אנחנו עולים, ועולים ועולים. לאט לאט רעשי העיר מתרחקים, והיער מתעבה. אה, חוץ מרעש אחד שליווה אותנו כל היום - הרכבות. גם כשהיינו 1000 מטר יותר גבוהים מהעיר, כל רכבת נשמעה היטב.
אז עולים, והיער מתעבה, ומדי פעם חלונות לנוף שהולך ונפתח. ומתחתינו - נהר אין, וכל העמק שסביבו, זרוע כפרים או בעצם עיירות, ובאמצע העיר קופשטיין. במבט מתחנת הרכבת, וגם אחר כך מלמעלה, היא נראתה יותר עיר ממה שנראה היה לנו אתמול (זו אבחנה של כרמי). אז כל רגע עוצרים לשנייה ומתפעלים מהנוף, וגם מסדירים נשימה. ואיכשהו השיחה שוב הולכת לכיוון של "מה לא היינו לוקחים אם היינו פרוז" הג'ינס בתיק כבד, וגם לגבי יתר הדברים עולות שאלות - בטוח שצריך את המסטיקים האלו? ומה לגבי המטען הנייד? בקיצור, שיחות של עלייה ארוכה.
באמצע העלייה יורד מולנו איש, בלי תיק, בלי מים - רק מקלות הליכה, וחולצת כפתורים משובצת קצרה. לכו תדעו מאיפה הוא הגיע… צחקנו איתו על הדרך לכאן, לבוקהאקר. הוא אמר שייקח שעתיים, אלא אם הולכים לאט :-) אממ.. לקח לנו קצת יותר..
בסוף העלייה (איזה נוף, איזה נוף!) הגענו לאזור שנראה קצת כמו מכתש קטן. הבננו את זה כי קווי הגובה בילבלו אותנו. אולי זה בולען? אה, לפני שאנחנו יורדים לבולען אכלנו א' צהרים. לחם שיפון שהגרמנים הנחמדים בקופשטיין התגייסו להסביר לנו מהו, ועובדת המאפייה פרסה אותו עם מסור דיסק (באמת!), גבינה ונקניק. אז אכלנו לנו מול הנוף וירדנו לבולען. משם המשיכה העלייה, אבל זה כבר קצת גבוה (אחר כך נברר כמה גבוה, אין כאן וויפיי), אז לאט לאט מסתיימים רחבי העלים, ואז מתמעטים בכלל העצים, ונשארים בעיקר שיחים מחטניים, וכל מיני פרחים.
אז אנחנו הולכים על מין סכין כזה, עם נוף כל הזמן דרומה (דרום מזרח) לעמק האין, וגם הרבה צפונה, לעוד אלפים. וגם - מעבר לעמק, אל וילדר קייזר ירום הודו, וכל ההרים סביבו. וככל שעולים רואים עוד ועוד פסגות מכל כיוון, אבל גם מלא כפרים ורכבות וכביש. וגם עיר - עכשיו כבר לא קופשטיין, שנשארה מאחור, אלא וורגל, משם יצאנו לשפאו (Scheffau) שממנה הלכנו אל הינטרשטיינר סי (אבל לא נאחר את המוקדם), וגם כל העמק שיוצא מוורגל אל שפאו, והקייזר למעלה - עוצר נשימה (שגם ככה לא נשאר ממנה הרבה - סתם, האמת היא שזה לא היה נורא קשה).
עוד דבר שמאפיין את הסכין הזו זה צלבים. כל כמה קילומטרים פסגה, וצלב גדול. קצת כמו קרן נפתלי, יושבים להם שם על שפת המצוק מול העמק. חלק ממתכת, חלק מעץ, על כולם הקדשות, ותא קטן, שפעם אחת פתחנו ומצאנו ספר קטן. זה הרגיש כל כך כמו כניסה לפרטיות של מישהו, שלא הסתכלנו אם זה תנ"ך, ספר תפילות, או משהו אחר. יש כאן משהו עם צלבים על הפסגות, וזה מרשים - ההתאמצות לבנות ולתחזק דווקא במקומות הקשים להגעה (לא מגיעה לשם דרך, וגם לא קרוב)
טוב, תכף נרד לאכול. אני מקווה שיהיה שם חמים, ושהם לא יסתכלו מוזר על שניים בג'ינס, אחד עם שיער ארוך…
